צלחת מאוירת עם דמות גב אישה

תיאור

למה ככה?

תמיד התעניינתי בגוף הנשי, ובעיקר בדימוי הגוף הנשי.
אהבתי את הרכות שעולה ממנו, ביצירות הקלאסיות של ציירי הרנסנס, ואת העוצמה המתפרצת של רקדניות להקות "בת-שבע" ו"הקיבוצית.
תהיתי ביני לבין עצמי, על פשר הפער, בין ההערצה הזאת ליופי ולכוח של גוף האישה, לבין הבושה וחוסר הקבלה שפיתחנו כלפיו בעידן הנוכחי, כשאנחנו נדרשות לצמצם אותו כל הזמן, לקווים דקיקים, כדי שחלילה לא נתפוס מקום בעולם הזה.

מילות השיר הנפלא של שמרית אור, הגיעו אחר כך, ויצרו את החיבור בין שני הציורים – בין האישה הנחבאת בין כנפיה, בין כתפיה, לבין זו הפורשת זרועות וצועדת  קדימה, בדרך שלה.

"נח ראשה בין כנפיה, נח ראשה בין כתפיה, ועיניה דומעות…"
"עוד תראי את כל הדרך, עוד תלכי בה – היא שלך"
(מילים: שמרית אור)